ערך פדיון פיצויים למעביד ולצרכי מס הכנסה

פורסם: 6/11/2012

ערך פדיון פיצויים למעביד ולצרכי מס הכנסה

הכספים בקופות הגמל לשכירים נצברים בחלוקה למרכיביהם: מרכיב הפיצויים ומרכיב התגמולים, ולהם נוספו רווחי השקעה. ערכי הפדיון בפוליסות ביטוח מנהלים נקבעים היום בסעיף 46 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) התשכ"ד – 1964. בחישוב הצבירה חלו שינויים במהלך השנים, בשלבים שונים. כדי לפשט את הדברים לא אפרט את מועדו של כל שלב ומהות השינוי שהוא הנהיג בחישוב הכספים, ואסתפק בהסבר כללי. לכספים אלה נוספים היום (מתחילת שנות ה - 2000) רווחי השקעה.

בעבר לא היתה חלוקה ברורה כזו: ממרכיב הפיצויים בפוליסות הישנות נהגו לנכות סכומים בעת חישוב ערכי הפדיון (ניכוי של 10% למימון מרכיב הסיכון – ריסק, כפי שהתירו התקנות באותה תקופה). לצורך קיום חובת המעביד לתשלום פיצויי פיטורים, חושב ערך פדיון הפיצויים בפוליסות על פי הפרמיות ששולמו למרכיב זה, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד. לצורך דיווח למס הכנסה, נוכו 10% כאמור. התוצאה היתה הטבה משמעותית לעובד – הן בניכוי חלק מהכספים לצורך מס, והן בהוספת הפרשי הצמדה בלבד ללא ריבית (שהיתה מובטחת לחברות הביטוח על פי הסכמי ח"ץ הישנים שהבטיחו להן אג"ח מיוחדות בריבית קבועה - קרן א' עד קרן י'). הפרש הצבירה היה מועבר לחלק התגמולים שהיה אז פטור כולו ממס.

בתחילת שנות ה - 90 של המאה הקודמת החליטו בנציבות מס הכנסה לבטל את שיטת חישוב ערך פדיון הפיצויים. לפי הוראתה נכללו בפוליסות ביטוח מנהלים שתי הגדרות לערך פדיון הפיצויים: פדיון פיצויים למעביד ו – פדיון פיצויים למס הכנסה). החישוב לצורך מס הכנסה היה פחות נוח לעובד, כלומר הסכום שחושב היה גבוה יותר מערך הפדיון למעביד שחושב בניכוי סכומים כמוסבר לעיל.

חלק מהמעבידים לא הפסיד מנוהל זה, מאחר שחתם עם העובד על הסכם שקיבל את אישור שר העבודה (היום שר התמ"ת) בצו על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, שפטר את המעביד מתשלום נוסף של פיצויים ללא קשר לערך הפדיון של הפיצויים בפוליסה. נוהל קבלת פטור כאמור עבר גם הוא שינויים, וכיום ניתן לקבל פטור כזה ללא צורך בקבלת אישור בצו של שר התמ"ת, אלא בחתימה על הסכם בהתאם לאישור הכללי לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, הכולל את כל התנאים שנקבעו באישור האמור. להסכם צורף כנספח נוסח האישור הכללי האמור. שני הצדדים נהנו מההסדר – המעביד שוחרר מחובת השלמת פיצויים ולעובד הובטחה צבירה של פיצויי פיטורים שישולם לו אם יהיה זכאי להם, ולא היה חשש לגורל הפיצויים בעתיד.

החל בשנת 1983 (הראשונה היתה חברת הביטוח הסנה) ואילך עברו חברות הביטוח למכירת פוליסות מסוג "עדיף" בשמות שונים על פי טעמה של כל חברה. בפוליסות אלה היתה הפרדה בין הפרמיה לחיסכון בלבד, לבין הפרמיה למרכיבי הסיכון (מוות ונכות). למרות ההבחנה הברורה, חישוב ערך פדיון הפיצויים נעשה כפי שנעשה בפוליסה ה"קלאסית", דהיינו הריבית המתוספת לרכיב הפיצויים, גם כאשר רכיב זה היה בחלק החיסכון ה"טהור" (ללא רכיבי סיכון), נוספה לרכיב התגמולים, וערך פדיון הפיצויים כלל רק את הפרמיה בתוספת הצמדה למדד בלבד, ללא רווחים.

כאמור כפה נציב מס הכנסה את השינוי בחישוב ערכי הפדיון ובאו לעולם הוראות חדשות לחישוב ערך פדיון הפיצויים, ולצורך חישוב המס (להלן "ערך פדיון למס הכנסה") נקבע חישוב הכולל רווחים. אני נוקט במילה "רווחים" ולא "ריבית", כי החל בשנת 1992 בוטלה לחלוטין הנפקת האג"ח המיוחדות שקיבלו חברות הביטוח, אשר כללו ריבית מובטחת, וכל הפוליסות עברו לסוג חדש: "פוליסה משתתפת ברווחים", זאת מאחר שהשקעת הרזרבה לכיסוי ההתחייבויות בביטוח חיים היתה השקעה "חופשית", בשוק ההון, מקרקעין מניב וכד' על פי תקנות דרכי ההשקעה של ההון והקרנות של מבטח כפי ששונו עם חלוף העתים.

מאחר שערך הפדיון למעביד היה נמוך יותר מערך הפדיון למס הכנסה, היו שטענו שהערך הגבוה ישמש גם לצורך חישוב חוב המעביד לתשלום פיצויי פיטורים, מה שהיה גורם להקטנת הצורך בהשלמת פיצויי פיטורים אם הצבירה נפלה מחוב הפיצויים הסטטוטורי. חשוב להבהיר שהטיעון

עלה רק במקרים שלא חל הפטור לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים , הפוטר את המעביד מתשלום נוסף של השלמת פיצויים.

מטרת מאמר זה היא להבהיר ולמנוע אי הבנות ומחלוקות: למעביד אין זכות קנויה או אובליגטורית בסכום ערך הפדיון לצורך מס הכנסה. סכום זה הוא חישוב "וירטואלי" שלפיו נקבע חיוב המס של העובד (אם חל חיוב כזה, בהתאם לתקרת הפטור ממס). הוא נקבע ביחסים שבין העובד לבין רשות המסים – מס הכנסה, ואין הוא מחושב לצורך אחר כלשהו, לרבות חוב הפיצויים של המעביד לעובד.

ערך פדיון הפיצויים למעביד (שבוא ערך פדיון הפיצויים "הרגיל") על פי החישוב שנקבע הוא הקובע לעניין חוק פיצויי פיטורים ולצורך החישוב אם על המעביד חלה חובת השלמת פיצויים על פי הוראות חוק פיצויי פיטורים או על פי חוזה העבודה (אם הוא מקנה סכום גבוה יותר מהפיצויים הסטטוטוריים – על פי החוק).

פוליסת ביטוח היא חוזה – היא מפרטת את תנאי ההסכם שבין המבטח והמעביד שמתקשר עם המבטח בחוזה שתנאיו מפורטים בפוליסה. בין אם הפוליסה היא חוזה לטובת צד שלישי (העובד) ובין אם היא חוזה רק בין המעביד והמבטח, תנאי החוזה מפרטים את ההתקשרות. כאשר נקבע בחוזה מהו ערך פדיון הפיצויים למעביד – הוא הקובע, ואין למעביד זכות לדרוש חישוב אחר. ערך פדיון למס הכנסה אינו נוגע למעביד.

לסיכום: בפוליסות בהן קיימת הפרדה בין שני סוגי ערך פדיון פיצויים, למעביד ולמס הכנסה, כאשר באים לחשב את הסכום הדרוש להשלמת פיצויי פיטורים, הסכום שיש לחשבו הוא ערך פדיון פיצויים למעביד ולא ערך פדיון למס הכנסה. כמוסבר לעיל, הבעיה אינה עולה כלל אם נושא הפיצויים הוסדר במסגרת האפשרויות שנקבעו בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, כגון בהסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסכם על פי האישור הכללי הנ"ל (קיימת אפשרות נוספת – קבלת אישור מיוחד משר התמ"ת על פי הסכם שלא על פי האישור הכללי).


אלון זילברשץ, עו"ד

דף הבית | גירושין